ארבעה-עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן
אוצרים: יניב שפירא, טל גלפר

S7A3768-1-Custom

קרן בנבנישתי | תכנית אב, שפת אם

קרן בנבנישתי: תכנית-אב, שפת-אם
מה אתה בונה?
אני רוצה לחפור מעבר, צריך להתקדם,
העמדה שלי גבוהה מדי,
אנחנו חופרים את בור בבל.
(פרנץ קפקא)

הדר גד | עין חרוד

בשנת 2007, אחרי שנים שבהן ציירתי נושאים שונים ובעיקר ציורי תפנים, התחלתי לנסוע לעמק יזרעאל, מקום הולדתי, לצייר את נוף העמק מתוך התבוננות. התמקדתי בבתי הקברות של עין חרוד, בגבעת קומי שמעל הקיבוץ, ובשנתיים האחרונות – בסביבת המשכן לאמנות.
מאז ילדותי אני מתרגשת ומתפעמת הן מהמבנה עצמו הן מהמשמעות שנודעה להקמת מוזיאון ייחודי שכזה בעמק, לפני כל כך הרבה שנים.
באמצעות ההתבוננות הממושכת בנוף שמולי, דרך שכבות רגש ספוגות בזיכרונות מתעתעים, אני מנסה להבין את משמעות המיתוסים והאתוסים שעליהם גדלתי. משובשת מרוב סנטימנטים, אני מכסה ומגרדת שכבות דקות של צבע, מנסה ללא הצלחה להפריד בין המבט המפוכח לבין ההתרגשות.

יאיר ברק לאתר

דוד בהר פרחיה | תנודות אור חלל

עבודה זו באה להציג את חלל הציור הישראלי של המשכן כאובייקט אמנות לכל דבר, אובייקט בפני עצמו המתנסח כל רגע מחדש במהלך המפגש – הפיזור והמיזוג יחד עם האור הטבעי שחודר מלמעלה. עבודה זו מתארת רגעי קסם, רגעי פלא, בהם מוצבים למהלך התפישתי אתגרים מגוונים כדי להכיל וללוות את רגעי השינוי העדינים. מושגים כגון חלל, מסה, מרחב, כבידה, קנה מידה ותנועה מקבלים משנה תוקף ברגע שדמות אדם נכנסת למרחב ומתנסה בו. כמו כן, העבודה מנסה לתאר את תהליך המשך, תהליך השינוי היום יומי, השעתי ואף הרגעי שבו לובשים ופושטים צורה מרחבי האור, כל העת. העבודה מזמינה להתבונן בחלל האדריכלי של המשכן כיצירת אמנות המזמינה דיאלוג עם אסתטיקת התפישה, אסתטיקה מרכזית בתופעת האמנות הרחבה.

דרור בן עמי | חלונות המשכן

לפני כעשור ביקרתי במשכן לאמנות בעין חרוד בחורף. המפגש עם החלונות העליונים בציר העמודים היה לי כהתגלות. השתקפות הצמחייה המטפסת מעברה השני של הזכוכית החלבית ואורו החורפי של היום, צלליות העלים שברובם נשרו, שאריות הגבעולים וסימני הקנוקנות הדבוקים עליה יצרו יופי פואטי ושברירי שהותיר בי רושם עז. צילמתי את החלונות ויצרתי בעקבות צילומים אלה סדרה שעליה עבדתי בהמשכים במשך שנים. לאורך התהליך נוצרו אצלי תובנות והתנסויות שהיו עבורי אבן דרך בגיבוש פן אישי ביצירתי.
החלונות "ממסגרים" ריבועים של טבע ומנתקים את הדימוי מההקשר של כאן ועכשיו. התנועה הקווית, האור הבהיר מול הצלליות הכהות, השלם והשבור, היש והאין, עקבות הטבע ה"גוסס" מול החללים הריקים שהותיר אחריו – כל אלה מצהירים הצהרה חדה על ערכים אסתטיים שלמים. וכל זה בולט במיוחד נוכח המבנה ההנדסי המלבני של האולם ויוצר ניגודיות חזקה בין השניים.
התהליך שעברתי בעבודה על נייר יצר עבורי הקבלה למראה שראיתי בחלונות. תחילה רשמתי, אחר כך חקקתי באמצעות חרט חד צורות כהות עם פחם לתוך נייר לבן, ולבסוף ניסיתי למחוק אותן ולהעלימן עד שכל שנשאר היו צלליות קלושות, זיכרון של צורות, זיכרון של חיים.

יאיר ברק | שלושה ראשים פנימה

פתק עשוי קרע נייר בכתב ידה של ספרנית המשכן לאמנות מיכל סלנט מורה ״ספרי אפתקר״.
שני מדפים, לא פחות ולא יותר, ועליהם ובתוכם ספרי חיים אתר, צייר ומייסד המשכן.
אתר יושב כאן, בעמק הלוהט בימות הקיץ ומביט לשם – אל המקום ממנו בא. הוא כותב על כריכות ספריו בכתב אמיץ את שמות מורי דרכו: רינואר, ואן-חוח, זיזלי ואחרים. בכתיב ארכאי, ביד בוטחת.
בפנקס קטן מדי, כותב אתר את שמות הציירים הגדולים ואת שנות לידתם ומותם, משנן את ימיהם ומחשב את ימיו. אתר נולד ב-1902 ומת ב-1953; פיסארו נולד ב-1830 ומת ב-1903. כשפיסארו מת, היה אתר בן שנה בדיוק. בדף אחר כותב אתר הנחיות להכנת בד לציור: 1 ליטר מים, 200 גרם דבק, אחוז גיר, 1 צינגוויס, ½ שמן.
את אהרון ציזלינג, יצחק בן צבי ויופימאה לאמב מצאתי על אדני החלון של הספריה ומבטם פנימה, אל תוך עולם המילים והדימויים, וגבם אל שמש המזרח הצורבת. ראשיהם מונחים איתן על מעמד כבד, שנים שלא הוסטו ממקומם – עד שנדמה שניטעו שם לעד. כעת הם כאן, פניהם אל הקיר ומבטם משגיח בעקיפין על חדר אתר.
אני אוהב ספרים. אני אוהב כריכות, אני אוהב מילים. אני אוהב היסטוריה. ספריית המשכן היא יעד תיירות מושלם עבורי, היא מלאה בכל אלה. אני מוציא ומכניס ספרים מן המדפים וחזרה. נתקל בספר ושמו ״פיסול – בפנים ובחוץ״, או אם תרצו – פנימה והחוצה.
ספריית המשכן יודעת לספר טוב מכל אדם את תולדות האמנות בישראל. היא טומנת בחובה הרבה יותר מכפי שאוכל להכיל או לשאת. אני טובע בתוכה ואך לרגעים קצרים מצליח להפליג בה. אני מפליג לעין חרוד של שנות ה-50, אל דפיו הצהובים של ״גזית״ של גבריאל טלפיר, אל כל גליונות "סטודיו" של שנות ה-90. אל תיקי האמנים והאמניות בארכיון המשכן. אפילו את התיקייה שלי מצאתי – מאורכבת למופת, זוכרת טוב ומדויק יותר מארכיוני הפרטי.
באחד הימים שאלתי את מיכל מה מכילים המדפים הגבוהים ביותר בספריה. מיכל ענתה שהיא לא באמת יודעת משום שאינה יכולה להגיע אליהם. ביום אחר עליתי על סולם העץ הגבוה וצילמתי את כל שורת המדפים האחרונים, המאובקים. כעת הם תלויים על קירות חדר אתר, מונמכים ונגישים, אפשר לעשות בהם סדר וגם להסיר מהם אבק.

אפרת גל-נור | הדרך לעין חרוד 6# - אפיק נתונים

הדרך לעין חרוד – מסע עכשווי הוא טיול חזותי ופיזי העובר דרך סוגיות נופיות, גאוגרפיות, פוליטיות ואנושיות. בספטמבר 2017, התחלתי ללכת ברגל מתל אביב לעמק יזרעאל בהשראת ספרו של עמוס קינן הדרך לעין חרוד )1984). המסע נמשך כשנתיים, וכלל הליכות, מפגשים, מחקר, תיעוד, צילום וציור. כל אלה הולידו תערוכות, שיחות ואירועים, בין היתר: קומזיץ לשניים בשדות השרון, טיול עם האימאם של מסגד סדנא עלי, מפגש עם אלוף הארץ באגרוף ששונא את עמוס קינן, חציית נחל רעננה ברגל, אגדות ציוניות על נר הלילה החופי והכלנית, ותיקי הרצליה שרים על גלות ואהבה, חוות סוסים טיפולית בטייבה, מפות, שושנות רוחות, ציורי קיר, גבולות, גדרות, וחורבות.
התארכות המסע וכן שאלת המקום והזמן בפרויקט כה ממושך הפכו לסוגיות מרכזיות. ההליכה הפיסית והמפגש עם האנשים חשפו כאב וטראומה, אבל גם התעקשות על שגרת היומיום ובעיקר מורכבות בלתי נתפסת שבה הכל, באמת הכל, נגוע בהיסטוריה וקונפליקטים.
ההשקפה כי קיים קשר הדוק בין טראומה ונוף ישראליים מלווה את עשייתי האמנותית שנים רבות. הספר, שהדיו רלוונטיים גם כיום, מתאר את ישראל במצב פוסט-דמוקרטי, לאומני, כאוטי ואלים. מסעו של הגיבור הזוי וקיצוני, אך מעוגן באופן קונקרטי ואינפורמטיבי בנוף הישראלי על כל רבדיו. אם כך, מסע זה מהווה ניסיון לבדוק את המרחב התרבותי העכשווי כפי שהוא משתקף בנוף בישראל יותר משלושים שנה לאחר צאת הספר לאור, ובשנתה השבעים של המדינה.
אפיקי נתונים היא התחנה #6 של המסע ונועדה לכבוד יום הולדתו של המשכן לאמנות בעין חרוד. העבודה מציגה מפת קיר, מעין תרשים זרימה המייצג את קורות המסע שלי לעין חרוד עד כה. זהו ניסיון להנכיח את עשרות הפרטים, ההחלטות והקשרים שמלווים את הדרך שלי לעין חרוד.

משה מירסקי (Custom)
עפרי כנעני | We, Work

עפרי כנעני: We, Work
כמה שנים את עובדת במקום העבודה הנוכחי?, האם מילאת פעם שאלון פרודוקטיביות?, האם את מרגישה ״חלק מהמערכת״?
האם את סובלת מאחד מהתסמינים הבאים?, השתמשת פעם בטכניקות להגדלת הריכוז?, כמו למשל מדיטציה?, או ספרת פעם צעדים?
האם תרמת השנה לחברה?, האם את מרגישה על ״טייס אוטומטי״?, האם את חושבת שהיית פוריה יותר אם היית חלק מתנועה חברתית?
האם את מכירה את תנועת תרבות הפעילה בעפולה?, האם את עובדת ללא תמורה?, האם את חושבת שהיית פוריה יותר אם היית הולכת למוזיאונים?
האם עבדת פעם במוזיאון?, האם את בוכה בקלות?, האם עבדת פעם בעבודת ניקיון?
האם קשה לך בזמני הארוחות בעבודה?, האם אמנים הם אנשים פרודוקטיביים בעינייך?, האם כל אחד הוא אמן?
האם את שונאת את הבוס?, האם את אמנית?, האם יש לך שינויים במצב הרוח שאינך יכולה להסביר?
האם יש לדעתך יתרונות בלהיות לא יעיל?, האם את מחלישה את הטלפון כשאת הולכת לישון?, האם את מרגישה שכל הזמן בוחנים אותך?
האם את מתעוררת לפעמים בלילה מרגישה שאת לא מצליחה לעשות כל מה שאת אמורה?, האם שכר הדירה שלך עלה לאחרונה?
האם המשכורת שלך עלתה לאחרונה?

רמי מימון | דיוקן עצמו

מה בין זריחת השמש ושקיעת החמה? יום אחד, סיבוב אחד של כדור הארץ. ומהן שמונים שנה? בקיום האנושי – חיים שלמים. במונחים קוסמולוגיים – הרף עין. מה בין קיומנו בהווה ובין מה שהפך כבר להסטוריה? בין יצירה של אמן חי לזו של אמן מת? בין השפה החזותית של ההווה וזו של שנות ה-50 או ה-70? איזו מערכת יחסים יכולה להירקם בין עצמים, בין אנשים, בין תרבויות? מה נעשה באיקונות, משהושלם זה מכבר האיקונוקלזם? משניתצנו את אלילי העבר? האם החדש משמעו מחיקת הישן? האם במעמקי מחשבתנו מחויבים אנו עדיין לאתוס המודרניסטי של הקדמה? ומה עושה המחויבות הזאת לפרי כפינו? למשמעויות שיצקנו בחומר? לחפצים שיצרנו? האם המודעות ההסטוריציסטית שפיתחנו מעקרת אותם מראש מתוכן? האם כבר ברגע התהוותם אנו מבינים כמה זמני קיומם – כקיומנו? הרף עין בהסטוריה הקוסמולוגית, התרבותית, מופע שנגזר עליו לצאת מהאופנה, להישכח, או במקרה הטוב, לצבור אבק במרתפי המוזיאון ולהופיע מחדש בהקשר אחר, בידי אחר, שנדון, ברצונו או שלא ברצונו, להכפיף אותם לפרויקטים המושגיים שמעסיקים אותו באותו רגע עתידי בו ההווה כבר הפך לעבר. (ליאת לביא)
כותרת התערוכה, ״דיוקן עצמו״, שאולה מרישום של חיים אתר משנת 1935, שנכלל בקטלוג המשכן מ-1970. אך את הכותרת באנגלית שיניתי – במקום “Self Portrait” כבמקור, כאן בתערוכה, תרגמתי אותה ל-”Him-Self”. שיבוש זה מפנה את תשומת הלב לפעולת התרגום עצמה, לפער בין מערכי סימנים שונים, ומזמן מחשבה על תפיסת האמן את עצמו כאחר דרך מעשה הייצוג ודרך השתבצותו הבלתי נמנעת של הייצוג, פרי כפיו בתולדות האמנות ובתולדות האמנות הישראלית בפרט.
בחרתי לעבוד עם אוסף המשכן בדרכים שונות. חילצתי ממחסני האוסף פסלים בודדים, הצבתי אותם על במה תיאטרלית, את חלקם טמנתי בעבודות פיסוליות שיצרתי, את קטלוג האוסף פירקתי, ציירתי ותפרתי על דפיו, הסתרתי חלקים ממנו וחשפתי אחרים, הוספתי וגרעתי, עיצבתי מחדש, על מנת לערער את מה שהפך מוסכם וחתום, על מנת לארגן את הקיים והשגור במסגרות מושגיות חדשות.

צילום רמי מימון 5 (Custom)
מלי דה קאלו | הייתה לו צורה של ענק

עין חרוד תמיד היה בשבילי מוזיאון. נהגתי להגיע לכאן אך ורק כדי לראות אמנות ולא הכרתי או חשבתי על המקום שהצמיח את המשכן, או על הקהילה בה הוא נטוע.
ואז הוזמנתי להגיב לתצלומי הארכיון. במהלך העבודה על הפרויקט הפגשתי את התיעוד הצילומי עם הזיכרון האנושי – ראיינתי חברי קיבוץ בעבר ובהווה. הדרך שבה שיקפו לי המרואיינים את חוויות הילדות והבגרות שלהם, את זיכרון מייסדי המשכן והיחס שלהם לאמנות ולנוכחות המשכן בחייהם, ניסחה עבורי את המשכן בהקשר חדש.
במהלך של שנתיים וחצי של מחקר ומפגשים בשטח, צמחה בי ההבנה שהמשכן אינו רק חלל אמנות, אלא מרכיב אחד מתוך חברה אזרחית מיוחדת במינה ששואפת לקיים מוזיאון כחלק מהותי ממרקם חייה.
התערוכה שאני מציגה נובעת ממגוון הראיונות שקיימתי עם בני המקום. הם מהווים חלקי פאזל אותו פירקתי ובעזרתם יצרתי ששה מבטים על המשכן – עדויות באמצעותן אני מנסה לשרטט קווים לדמותו המיוחדת של המשכן, ומנגד, ב"סרט שיטוט", אני מבקשת להעביר את חווית הגילוי האישית שלי, את המשכן הריק – אור, חומר וזמן – את החלל המוזיאלי במלוא עוצמתו הארכיטקטונית.
לינק לפרק החמישי מתוך "הייתה לו צורה של ענק"

הראל לוז | חוביזות

העבודה על הצמחים התחילה כאשר חזרתי לצפון לפני שנתיים וחצי. נכנסתי לגור במבנה ישן שהיה פעם מלון, הנמצא על גבעת קומי, צמוד למשכן לאמנות עין חרוד. המלון נמצא מחוץ לקיבוץ, באזור אקס-טריטוריאלי, והוא מבודד ושקט. המגורים בסביבה הזו החזירו אותי להתבוננות והתעסקות בטבע ובצמחיה המקומית המשתנה לאורך השנה, המקיפה את האזור כולו. עניינו אותי אותם צמחים שבתור ילדים היינו מפעילים אותם ומופעלים על ידם – ממציאים סיפורים, זורקים אותם אחד על השני ומדביקים אותם על האף והאוזניים.
אני מצייר עם ספריי צבע ושבלונות, חלקן מאד עדינות ומורכבות. הטכניקה נולדה תוך כדי ״פירוק״ ו״הרכבה מחדש" של הצמחים בסטודיו, והנסיון להתחקות אחר פעולת השעתוק של הטבע. הטכניקה מאפשרת לי הן את הריבוי והשכפול והן את הייחודי והאקראי, כמו בטבע.
תוך כדי עבודה על הצמחים, התחלתי לצייר תשליבים פלורלים שלהם, כמעין ״יוגנשטיל״ ארץ-ישראלי. הצמחים עברו תהליך של הכפלה וסידור מחדש כעיטור; למשל, החוביזה כטפט. החוביזה, צמח בר, מסמלת משהו פשוט ורגיל, צמח שאפשר למצוא בשדות ובגינות, לא מיוחד בשום אופן או בולט לעין. הפיכתו שלו לתשליב פלורי מרובה מנסה לתת לו מעמד "גבוה" יותר ואסתטי. את ציורי הצמחים אני תולה על ציור הקיר, ובכך הופך את החוביזות לטפט רקע, כמו בטבע, שם נמצאות החוביזות בהמוניהן.

02-Medium
משה מירסקי | ההולכים למות מריעים לקיסר

התכנית היתה להציג ציורים שלי לצד ציוריו של אתר. לא עבד, לא התחבר. הייתי צריך לחשוב על כיוון אחר. העפתי מבט סביב ונתקלתי בצינורות הניקוז שמחברים בין התקרה המונמכת לקירות. חשבתי לתלות עליהם משהו, אולי שטיח. מגבת הבליחה פתאום. המגבות הפכו לחומר מרכזי. בהתחלה חשבתי לכסות את הציורים של אתר במגבות — נראה היה בוטה, בנאלי. ואז תליתי מגבת לצד הציור ונוצר רושם חזק. יותר מאוחר ניסיתי להבין מאיפה כל זה צמח, למה בחרתי דווקא באתר ולמה דווקא במגבות, ופתאום הכל התבהר לי — זו היתה מעין עבודת זכרון לאבא שלי שמת שנה קודם לכן. המגבות שימשו תפאורה טראומתית לרגע שבו מצאתי אותו מוטל מת במיטתו. ואתר האב הרוחני. ואני לא ידעתי – אבל הגוף ידע והוביל אותי לשם כעיוור.

מרגלית מנור | מסתורין

הצילומים שלי הם פרשנות על המבט המתבונן בטרם קרות הצילום. באמצעותם, אני מנהלת שיחה עם העולם ועם אנשים, מגלה מה ראיתי ומה תפסה המצלמה בעינה. אני מזמינה את הצופה להשתתף בזה, לקחת חלק במבט. לעתים הדיאלוג מודע ולעתים הוא מקרי ובלתי מודע, ואז גם אני יכולה לגלות בצילום אלמנטים שלא ראיתי בזמן שצילמתי. את צילומי המשכן צילמתי בביקורי הראשון במקום. חוויתי בו אז חיבור של ניגודים: אור וחושך, אור וצל, אפלה והארה. בחללי המשכן יש מעין מסתורין, משהו שלא נתפס, לא בטוח אם בא או נעלם. מסתורין זה נסך בי תחושת טוב, החלל הזמין אותי להיכנס אליו, כמו הבטחה שיכולה להתממש. מהמערה לאור השמש. אני תמיד נזכרת בחיוך של המונה ליזה שגם בו יש מסתורין והצללה.

02-Medium
Medium-1
עירית תמרי | מרום

מהמקום שבו מוצאים מסטיק שמישהו הדביק מתחת לשולחן (זה עוד קורה היום?), או מקפלים שולי דף בספר בשביל לחזור אליו, החלטתי להדביק את שמי הסטודיו מתחת לתקרה המקופלת. שיהיה לאן לחזור. שיהיה לרגע מקום חדש ממנו אפשר לראות אחרת.
במקום הזה השוכן בקפל נפתחים השמים ומסמנים חלל שהוא בין לבין. בין כובד התקרה לריחופה. בין החוץ לפנים. בין הסטודיו למוזיאון. בין הפנטזיה שהעננים יזוזו לנייר הצילום.
זה מקום חמקמק השונה מוודאותם של שמיים עליונים או מידיעתו של פנים גג. זה רגע קטן היוצא מהמסומן ושואל מה יקרה אם פיסת השמיים המודבקת תחת קורת הגג תחל לנוע, אם במסטיק הנוקשה נותר עוד טעם, ואם אותה תהייה נותרה מקופלת בדף.
את המקום המקופל שנפתח ולשבריר שניה כמעט ושינה הכל הכי קל לפספס.

נגה לינצ'בסקי | לרשום את הזמן

בחורף 2015 הוזמנתי להציג מעבודותיי באולם העמודים ובגן הפסלים שבמשכן לאמנות עין חרוד. יומן העבודה וההתכתבויות עם אוצר התערוכה, יניב שפירא, הם עדות כתובה לגילויים, לבירור, למחשבות ולרעיונות הספקולטיביים באשר לארכיטקטורה של המשכן, לחלל ההצבה, לאובייקטים, להצבה עצמה.
הכתיבה התרחשה בתוך ולצד סקיצות, רישומי הכנה ותצלומים והיא עבורי כלי עבודה, מרחב לחשוב בו, כמו הסקיצות ורישומי ההכנה. היומן מתעד שיטוט מחשבתי שהתרחש בין ביקורי במקום עצמו ובין הפעולה העתידית, התערוכה – סוג של הצטיידות בהבנות לקראת הפעולה שבה צפוי שיופיעו הבדלים וגילויים חדשים בזמן אמת ובמקום אמת.
בספר האמן, "לרשום את הזמן", קטעים ודימויים נבחרים מתוך החומרים התיעודיים. מארג הקטעים והדימויים מהווה הצעה לשיטוט במרחב של מחשבה, חוויה, אסוציאציות ודימויים, כמו גם בין שלבי התהליך, ההתפתחות והיצירה שאדריכלות המשכן היא מושאם.
במהלך נעשה ניסיון לשיקוף כמו-רנגטגני של התהליך שהתרחש והזמן הכרוך בו, מיפוי חומרי התיעוד תוך חבירה לפעולה המתמשכת של קציבת הזמן, time passes time passes, חורף, אביב, קיץ, סתיו.
הספר שיצא לאור בתערוכה "ארבעה עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן" חופן עדויות וחומרי תיעוד עם נקודת מבטי וגישתי האישית וההשערתית על אדריכלות המשכן.

דילוג לתוכן