בקיץ שבין כיתה ח‘ לכיתה ט‘ פגשתי את דודו במחנה לנוער שוחר אמנות באלוני יצחק. נער אנרגטי בעל נוכחות ממגנטת. אי אפשר היה להתעלם ממנו.
התפזרנו בחדרי הלימוד ודודו סירב להכנס ולעבוד עם כולם. כשיצאנו מהכיתות גילינו לתדהמתנו שכל לוחות המודעות והקירות הריקים מכוסים באיורים שדודו צייר בהינף יד. בקו בוטח, מרדני, הביטו אלינו מכל עבר ציוריו.
היינו צעירים, קריאת תיגר על המימסד ועל המערכת היו חלק מחיינו, אבל דודו, כמו באותה הקייטנה, המשיך גם בבחרותו וגם בבגרותו להכנס למסגרות ולבעוט בהן מבפנים.

רשמתי לפני: דודו גבע
ידעתי שיום אחד אשוב ואפגוש אותו.
ידעתי שיום אחד, גם אם לא אותו אז לפחות את שמו אראה מתנוסס בעיתונים.
אבל לא ידעתי שיהיה לי העונג לעבוד איתו.
וכמובן שלא ידעתי שיבוא יום ואארגן את “הסטודיו על שם דודו גבע“, לזכרו.

אחרי שנים גיליתי את דודו מחדש, כשראיתי את מדורו “יוסף ואחיו“ בעיתון ‘העיר‘. אחר כך פגשתי אותו במסגרת העבודה בעיתון חדשות, וב‘מעריב‘ עבדתי איתו בסטודיו הקטן והאינטימי שלו. הוא יצר ואני ביצעתי את עבודותיו במחשב.
בעבודה עם דודו למדתי שהקומיקס, האיורים והציורים אינם מסגירים את הקפדנות שדודו השקיע בהם. כל פרט ופרט ביצירותיו מחושב. קלילות הקו והפשטות הושגו בעבודה קשה. דבר לא הושאר ליד המקרה. עובי הקו, גודל האיור, היחס בין האיור לטקסט, סולם הצבעים, הפריצות הקטנות מן המסגרת, אופי הפונט – הכל נבדק, הכל נבחן ותוקן עד שהשביע את רצונו.
דודו היה איש עמל שקם בבוקר אל עבודתו. לכל בקשה של עורך נענה בשמחה, גם אם הוקפץ בשעת לילה או בסופשבוע למשימה דחופה. הוא היה אמן־פועל פועל־אמן. בחלומותיו ראה את ואן גוך והיתה בו כמיהה אל הרומנטיקה שבאמנות, אולם כשהקיץ, ערכי העבודה גברו על הכל.
לעמדותיו הפולטיות והחברתיות נתן דודו ביטוי ביצירותיו וגם בפעילויות מעשיות בשטח. באותה מידה של רצינות הוא התייחס למשבצת בעיתון כמו לעמידת מחאה בצמתים או כל פעולה התנדבותית. הוא לא נח. הצורך להלחם היה בעצמותיו.
דודו מת בן 53. צעיר. אך היקף עבודותיו ויצירותיו מעיד על חיים שלמים. לזכרו הוקם כאן שחזור הסטודיו שלו, שבו בילה את מרבית שעותיו.
הסטודיו לזכרו מביא בנגיעות את שלל הפרדוקסים ושלל הגוונים שהיוו את דודו גבע היוצר השלם. פינת העבודה מהווה מעין פַלֶטָה גדולה שעליה מונחים החומרים שמהם שאב את השראתו ואשר שימשו אותו בעבודתו. הכלים, הצבעים, העפרונות, הספרים, אוסף אימג‘ים בלתי נדלה, מכונת הצילום, שולחן העבודה, קטעי עיתונים ישנים ועוד. המגירות מכילות חלק מהסקיצות שהכין לספריו, יצירות בתהליך עבודה, איורים ומדורים שהופיעו בעיתונים השונים.
בסטודיו ניצבת גם הספריה האישית שלו, שהיתה חלק חשוב בחייו. ממנה למד על אמנות ותרבויות העולם, ובאוסף הספרים הגדול (שרק חלק ממנו מוצג כאן) השתמש הן לרעיונות והן כחומר גלם בעבודותיו. כמו כן, ליד שולחן העבודה עומד ארון שבו ניתן לראות את הספרים שדודו אייר לאורך השנים.
לצד העבודות שנעשו לעיתונות ולטלויזיה, היה לדודו חשוב ליצור עבודות אמנות בלתי תלויות, בלתי מחייבות. עבודות שהוא המזמין שלהן. עבודות שנעשו בחיפוש האין סופי שלו אחר החופש. חלק מאותם ציורים תלויים על הקיר בסטודיו לזכרו.
פינת הזיכרון לדודו גבע, היא עדות לאמן אנרגטי, פוליטי, שבעזרת הקו, הצבע והמלה לא חדל ליצור ולהביע את עמדתיו עד יומו האחרון.
יעל רשף 2013