הסטודיו של דודו גבע

Ein-Harod-006

דודו גבע (1950 – 2005) היה אמן, קריקטוריסט, מאייר, מחבר ספרי קומיקס, והומוריסטן ישראלי
גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, חלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.
במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).
דודו מת בן 55. צעיר. אך היקף עבודותיו ויצירותיו מעיד על חיים שלמים. ביום השנה השמיני למותו (פברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות הסטודיו המשוחזר של דודו גבע אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב"[34]. בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. הסטודיו לזכרו מביא בנגיעות את שלל הפרדוקסים ושלל הגוונים שהיוו את דודו גבע היוצר השלם. לצד העבודות שנעשו לעיתונות ולטלויזיה, היה לדודו חשוב ליצור עבודות אמנות בלתי תלויות, בלתי מחייבות. עבודות שהוא המזמין שלהן. עבודות שנעשו בחיפוש האין סופי שלו אחר החופש. חלק מאותם ציורים תלויים על הקיר בסטודיו לזכרו.
אחרי שנים גיליתי את דודו מחדש, כשראיתי את מדורו “יוסף ואחיו“ בעיתון ‘העיר‘. אחר כך פגשתי אותו במסגרת העבודה בעיתון חדשות, וב‘מעריב‘ עבדתי איתו בסטודיו הקטן והאינטימי שלו. הוא יצר ואני ביצעתי את עבודותיו במחשב. בעבודה עם דודו למדתי שהקומיקס, האיורים והציורים אינם מסגירים את הקפדנות שדודו השקיע בהם. כל פרט ופרט ביצירותיו מחושב. קלילות הקו והפשטות הושגו בעבודה קשה. דבר לא הושאר ליד המקרה. עובי הקו, גודל האיור, היחס בין האיור לטקסט, סולם הצבעים, הפריצות הקטנות מן המסגרת, אופי הפונט – הכל נבדק, הכל נבחן ותוקן עד שהשביע את רצונו. דודו היה איש עמל שקם בבוקר אל עבודתו. לכל בקשה של עורך נענה בשמחה, גם אם הוקפץ בשעת לילה או בסופשבוע למשימה דחופה. הוא היה אמן־פועל פועל־אמן. בחלומותיו ראה את ואן גוך והיתה בו כמיהה אל הרומנטיקה שבאמנות, אולם כשהקיץ,
ערכי העבודה גברו על הכל. לעמדותיו הפולטיות והחברתיות נתן דודו ביטוי ביצירותיו וגם בפעילויות מעשיות בשטח. באותה מידה של רצינות הוא התייחס למשבצת בעיתון כמו לעמידת מחאה בצמתים או כל פעולה התנדבותית. הוא לא נח. הצורך להלחם היה בעצמותיו.
פינת הזיכרון לדודו גבע, היא עדות לאמן אנרגטי, פוליטי, שבעזרת הקו, הצבע והמלה לא חדל ליצור ולהביע את עמדתיו עד יומו האחרון.
יעל רשף 2013

Ein-Harod-006
Ein-Harod-006
Ein-Harod-006

"בקיץ שבין כיתה ח‘ לכיתה ט‘ פגשתי את דודו במחנה לנוער שוחר אמנות באלוני יצחק. נער אנרגטי בעל נוכחות ממגנטת. אי אפשר היה להתעלם ממנו. התפזרנו בחדרי הלימוד ודודו סירב להכנס ולעבוד עם כולם. כשיצאנו מהכיתות גילינו לתדהמתנו שכל לוחות המודעות והקירות הריקים מכוסים באיורים שדודו צייר בהינף יד. בקו בוטח, מרדני, הביטו אלינו מכל עבר ציוריו. היינו צעירים, קריאת תיגר על הממסד ועל המערכת היו חלק מחיינו, אבל דודו, כמו באותה הקייטנה, המשיך גם בבחרותו וגם בבגרותו להיכנס למסגרות ולבעוט בהן מבפנים. רשמתי לפני: דודו גבע ידעתי שיום אחד אשוב ואפגוש אותו.
ידעתי שיום אחד, גם אם לא אותו אז לפחות את שמו אראה מתנוסס בעיתונים. אבל לא ידעתי שיהיה לי העונג לעבוד איתו. וכמובן שלא ידעתי שיבוא יום ואארגן את “הסטודיו על שם דודו גבע“, לזכרו.
אחרי שנים גיליתי את דודו מחדש, כשראיתי את מדורו “יוסף ואחיו“ בעיתון ‘העיר‘. אחר כך פגשתי אותו במסגרת העבודה בעיתון חדשות, וב‘מעריב‘ עבדתי איתו בסטודיו הקטן והאינטימי שלו. הוא יצר ואני ביצעתי את עבודותיו במחשב.
בעבודה עם דודו למדתי שהקומיקס, האיורים והציורים אינם מסגירים את הקפדנות שדודו השקיע בהם. כל פרט ופרט ביצירותיו מחושב. קלילות הקו והפשטות הושגו בעבודה קשה. דבר לא הושאר ליד המקרה. עובי הקו, גודל האיור, היחס בין האיור לטקסט, סולם הצבעים, הפריצות הקטנות מן המסגרת, אופי הפונט – הכל נבדק, הכל נבחן ותוקן עד שהשביע את רצונו.
דודו היה איש עמל שקם בבוקר אל עבודתו. לכל בקשה של עורך נענה בשמחה, גם אם הוקפץ בשעת לילה או בסופשבוע למשימה דחופה. הוא היה אמן־פועל פועל־אמן. בחלומותיו ראה את ואן גוך והיתה בו כמיהה אל הרומנטיקה שבאמנות, אולם כשהקיץ, ערכי העבודה גברו על הכל.
לעמדותיו הפולטיות והחברתיות נתן דודו ביטוי ביצירותיו וגם בפעילויות מעשיות בשטח. באותה מידה של רצינות הוא התייחס למשבצת בעיתון כמו לעמידת מחאה בצמתים או כל פעולה התנדבותית. הוא לא נח. הצורך להלחם היה בעצמותיו.
דודו מת בן 53. צעיר. אך היקף עבודותיו ויצירותיו מעיד על חיים שלמים. לזכרו הוקם כאן שחזור הסטודיו שלו, שבו בילה את מרבית שעותיו.
הסטודיו לזכרו מביא בנגיעות את שלל הפרדוקסים ושלל הגוונים שהיוו את דודו גבע היוצר השלם. פינת העבודה מהווה מעין פַלֶטָה גדולה שעליה מונחים החומרים שמהם שאב את השראתו ואשר שימשו אותו בעבודתו. הכלים, הצבעים, העפרונות, הספרים, אוסף אימג‘ים בלתי נדלה, מכונת הצילום, שולחן העבודה, קטעי עיתונים ישנים ועוד. המגירות מכילות חלק מהסקיצות שהכין לספריו, יצירות בתהליך עבודה, איורים ומדורים שהופיעו בעיתונים השונים.
בסטודיו ניצבת גם הספריה האישית שלו, שהיתה חלק חשוב בחייו. ממנה למד על אמנות ותרבויות העולם, ובאוסף הספרים הגדול (שרק חלק ממנו מוצג כאן) השתמש הן לרעיונות והן כחומר גלם בעבודותיו. כמו כן, ליד שולחן העבודה עומד ארון שבו ניתן לראות את הספרים שדודו אייר לאורך השנים.
לצד העבודות שנעשו לעיתונות ולטלויזיה, היה לדודו חשוב ליצור עבודות אמנות בלתי תלויות, בלתי מחייבות. עבודות שהוא המזמין שלהן. עבודות שנעשו בחיפוש האין סופי שלו אחר החופש. חלק מאותם ציורים תלויים על הקיר בסטודיו לזכרו.
"פינת הזיכרון לדודו גבע, היא עדות לאמן אנרגטי, פוליטי, שבעזרת הקו, הצבע והמלה לא חדל ליצור ולהביע את עמדתיו עד יומו האחרון.
יעל רשף 2013

מישל קישקה מדבר על דודו גבע
ארוע הפתיחה של סדנת דודו גבע
דילוג לתוכן